איך נראית הלשון המושלמת?

שמעתם על המפלצת מאגם החוּלה? זה קרה בסתיו 1953, בימי ייבוש האגם, כשהדגים נעלמו. בקיץ שחלף פני המים היורדים התכסו קני סוף, שהיו צפופים כל כך עד שדייגי קיבוץ חולתה פילסו בהם שבילים עם סירות-מקצרה. הדייגים שטו וקצרו את דרכם אל האזורים שורצי הדגה – זה היה אגם חי ושוקק במיוחד. אבל הדגים לא היו שם. החכות עלו ריקות. הם חישמלו את המים, ורק קומץ מבוטל של גוויות צפו. מישהו עבר שם קודם.

אלה לא היו פורעים מיסוד המעלה. הם לעולם לא היו יכולים לדוג הכל. לפרוש רשתות לא היה מקום. זו היתה עבודה מבפנים. לפי כתב העיתון "דבר" בטבריה, בעיני דייגי חולתה היה רק חשוד אחד: חיית ציד מקומית בעלת תושיה מצמררת, שהיא גם אחד הדגים ההזויים בעולם: השפמנון.

איפה אפי, ולמי הוא מחכה? (תצלום: pixabey)

הלשון הארוכה בעולם

השפמנון הרחב והפחוס הוא דג עם קטלניות של פנתר. הוא אורב לטרפו בלי ניע, מתגנב מאחוריו באטיות ושקט מקפיאי דם, ואז שואב אותו לפיו בהתקפה קצרה ואכזרית, ולפעמים הוא מזנק על פני המים, לופת בלסתותיו ציפור או לוטרה קטנה שהתקרבה לחוף הנהר, ומושך אותן למצולות. על סירות דיג הוא מנסה לנשוך את הדייגים. יש באסיה ואמריקה כמה זני שפמנונים קטנים שיכולים לעלות ליבשה ולגרור עצמם בסנפירים, שעות. גגלו "walking catfish".

ממלכת השאול שלו היא קרקעיות אגמים, בעיקר סבוכות. שם שפמנון גדול דיו יגבר גם עלינו. עשבי המים הגבוהים ועננות הבוץ מסמאים עיני דגים ומפריעים להם לחוש בתנועות הזרמים על גופם, שמלמדות על סכנות בסביבה. השפמנון לא צריך את הדברים האלה. הוא קורא את הסביבה בעזרת חוש אחר: הטעם. השפמנון רואה עולם מפורט, דרך הלשון.

מה שמגניב זה שלשפמנון אין בדיוק לשון. הוא בעצמו לשון ענקית. משפם עד זנב, עורו מכוסה בכ-700 אלף בלוטות טעם. רק את המחושים סביב פיו מכסות כ-20 אלף בלוטות, יותר מכפול מאצלנו.

בלוטות הטעם האלה דומות לשלנו: מין "בצלים" מיקרוסקופיים שקבורים ברקמה רירית, ובקצהם העליון החשוף נקב בעובי סיב כותנה. דרך הנקב מציצים זיפים מיקרוניים שמתנועעים כאלמוגים, ולוכדים פרודות כימיות שנמסו במי האגם – או ברוק, אצלנו. והן מחלחלות אל הבלוטה ומנותחות בקולטנים שבתוכה.

ויש מה לזהות, בטח לשפמנון. המים מלאים פיסות קטנות מכל מה שבהם, המינרלים, הצמחים, היצורים וההורמונים שלהם. כולם נקלטים בבלוטות הטעם של השפמנון ומיתרגמות למשהו במוח. לא ברור למה – האם כמו כלבי ציד השפמנון חווה את המים כצבחר "שובלי ריחות" לעקוב אחריהם, או האם ריבוא השדרים מצטרפים במוחו לתמונה מלאה של הסביבה, שונה מכל מה שאפשר לדמיין, אבל חדה ושימושית בדיוק כמו התמונה שנוצרת במוח שלנו, מריקושטים של גלי אור.

אין לדעת. הקולטנים הם רק חומרה. בלשון שלנו הם מתרגמים חומרים לטעמים. במעיים שלנו, גם שם יש יש קולטני טעם, הם לא. הם דוגמים את האוכל כמו בפה, אבל פועלים מאחורי הקלעים. לך תדע מה הם עושים אצל הקרפיון.

קולטני טעם הם פיקסלים

אבל אפשר לנחש שיש שם חושניות. כך הטבע מפעיל את ברואיו. במתחים והקלות, ותגמולי עונג. במעבדות בלוטות טעם של שפמנונים הגיבו בעירנות לחומצות אמינו, שהן מרכיב בחלבונים ובטעם האוממי אצלנו. רגיש לאוממי לפחות כמו שאנחנו רגישים למר. אולי כך הוא "מריח" את טרפו מרחוק.

למה לדמיין איך שפמנונים רואים את העולם דרך הלשון? בעיני יש סיבה אחת: כדי להקל עלינו להבין איך אנחנו רואים את העולם דרך הלשון.

לשון היא באמת סוג של עדשה. במקום להפוך קרני אור לפיקסלים, היא עושה את זה לחתיכות ממשיות מהעולם. והמבנה שלה, מספר הבלוטות והקולטנים, התמהיל והצפיפות שלהם, משפיעים על התמונה – יותר קולטני מר יהפכו את אותו הביס למר יותר. מיעוט קולטנים יעשו אותו תפל.

באופן מעניין, בלשון האנושית ריבוי בלוטות לא משפר את חוש הטעם. טועמי-על אינם אנינים יותר. הם לא בהכרח מבחינים ביותר ניואנסים, אלא לרוב בעיקר "מסתנוורים" מהאוכל. הטעמים עוצמתיים להם מדי. שמני זית ועלים משתלטים אצלם יותר. למעשה ל"ראייה" הכי טובה של טעמים מתאימה לשון בינונית, עם כמות ממוצעת של בלוטות וקולטנים.

למה? כי האנינות איננה בתוואי הלשון. היא במוח. בהשכלה. אנחנו נולדים לוח חלק מבחינת ריחות, כמה תגובות צרובות לטעמי הלשון הבסיסיים, ונטייה לחבב מגוון ואיזון טעמים. הזיהוי וההיכרות, והקביעה אם נתענג על תבשיל מסויים או אם לא נאהב אותו, מגיעים מהיכרות, התנסות והשתהות באכילה – מהשכלה גסטרונומית שנרכשת רק בלעיסות. לא צריך מאה לשונות.

למרות שאם השפמנונים המהלכים יכולים ללמוד ולשפר את חוש הטעם שלהם, אז יכול להיות שאנחנו בצרות.

פורסם במוסף כלכליסט ב-15 בספטמבר 2021. סטיילינג וצילום: Roshianu & Moloko

עוד הרפתקאות בלשון

עזרו למישהו לבשל אחרת

1 thought on “איך נראית הלשון המושלמת?”

  1. בהחלט בצרות. תאר לך לשון כזו, בגודל אימתני, וישנם עפ"י תוכניות טבע ממש ענקים בקרב השפמנונים, שהולכים על הקרקע. אז נכון שאולי בסביבת האמזונס תהיה להם בעיה עם האנקונדה, אבל מיפתרו בעיות אלה… אמא'ללהההההה יכתבו ספרי בישול ובלוגים על טעמו הייחודי של האדם, או על לשונו, שרק צריך להרתיח קצת על מנת לקלף את שכבת העור העליונה שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.