איזה טעם יש לבלוקצ'יין?

חלום: תפוח

הבת שלי בת חודש. התפוח שאני אוכל עכשיו מבוגר ממנה. הוא בן ארבעה חודשים לפחות. הוא נקטף בגליל לכל המאוחר בנובמבר 2018, סוף עונת הפינק ליידי, והוכנס לתרדמת שפגעה בטעמו ועשתה אותו קמחי – כך לפי מחקר מבוסס בדיקות מעבדה שהוגש באחרונה למועצת הצמחים (pdf). וגם לפי בדיקות הביסים.

כמה הייתי משלם על פינק ליידי שהוטס מאוסטרליה, שם עכשיו שיא העונה? כמה אסכים להוסיף כדי שמהמדבקה של כל תפוח אדע איפה ומתי נקטף, אוחסן ושוחרר, ואפילו מה ציון הקריספיות שקיבל המשלוח המסוים שבו נכלל?

לא יודע, כי לא הציעו לי. לאף אחד לא דחוף לספר – וגם, עד לפני רגע לא היה איך לספר. לא היה איך לעקוב אחרי כל תפוח ופולקע בשוק וליצור להם פרופיל והיסטוריה אישיים במיוחד עבורי. רק שעכשיו יש איך.

פחד: חסה

באביב שעבר חמישה אמריקאים מתו מחסה. עוד 27 לקו באי ספיקת כליות ו-96 אושפזו עם דלקת מעיים ושלשול דמי. החקירה הבהולה העלתה שכולם אכלו באותו שבוע חסה ערבית ששרצה את החיידק העמיד לאנטיביוטיקה אי-קולי O157:H7.

והיתה בעיה. את מקור החסות גילו מהר: כולן הגיעו מאחד מ-33 שדות ביוּמה, באריזונה. את מקור הזיהום לא גילו. חוקרי ה-FDA התחקו חסה-חסה במורד שרשרת האספקה, אבל בדוח הביניים מהחקירה הם הודו שלא מצאו אף תחנה שכולן עברו בה. למעשה הם כלל לא הצליחו למפות את שרשראות האספקה של כולן. הם גילו שלאף אחד באמריקה אין תמונת-על של רשת הפצת המזון.

תרשים שה-FDA פרסם במאי 2018. הקווים המקווקוים – שלבים שבהם לא ברור מי החזיק בחסות

ביוני חיידק-העל נמצא בתעלת השקיה שעברה בשדות הנגועים, וליד מפטמת בקר באזור, ממנה אולי הגיע. ועדיין לא ברור איך. שנה אחרי האסון, לא יודעים מה לתקן.

ובדצמבר זה חזר. אותה חסה, הפעם מקליפורניה, הביאה לאשפוז של 25 אמריקאים. בינואר מצאו את החיידק במאגר מים במדינה.

דוח הסיכום של ההתפרצות הראשונה טען שבהרעלת עלים ירוקים קשה להיאבק. כי הם רבים, עם חיי מדף קצרים – ובעיקר כי שרשרת האספקה שלהם מפותלת ולא מפוקחת. זו נקודת התורפה ביד הנעלמה: אין אחראי. מעולה ביומיום, גרוע בחירום.

ברב המכר העולמי "דילמת השפע" (2006) העיתונאי מייקל פולן הציע פתרון אחד לכל הזוועות והציניות של תעשיית המזון: שקיפות. הוא כתב: "שקיפות היא מגן טוב יותר נגד זיהומים מאשר תקנה או טכנולוגיה. תארו לעצמכם שהקירות של כל בתי המטבחיים ומפעלי עיבוד הבשר היו שקופים. כל מה שקורה מאחוריהם, האכזריות, הרשלנות, הטינופת, פשוט היו פוסקים".

כתבה מדה מרקר ב-2014. היעדר השקיפות עדיין משפיע על האוכל שלנו

חדשנות: עוף

זה משתנה. השקיפות מגיעה אל האוכל – בזכות שתי מגמות. האחת היא עניין ציבורי: מאז פולן ליותר אנשים אכפת מאיפה האוכל שלנו מגיע. השנייה היא כלכלה קלאסית: במרדף אחרי שורת הרווח, תאגידים התחילו לאמץ טכנולוגיות חדשות של ניטור שרשראות אספקה. הם מטמיעים במחסנים ובמשאיות תובלה חיישנים חכמים שמתעדים את מסע חומר הגלם, וגם את מצבו. אחת המטרות המוצהרות היא למנוע אסונות-חסה, או לפחות כדי לאתר את מקורם בשניות במקום שהממשל יעשה זאת בשבועות.

ושתי המגמות נפגשות כיום בעוד ועוד מיזמים חדשים שמציעים את המידע והניטור לא רק לסמנכ"ל הלוגיסטיקה אלא גם לצרכן. מיזמי שקיפות בכל תפוח ופולקע, מהחווה עד המדף. כבר ישנם בעולם.

המיזם הבולט הראשון הוא דווקא סיני. ב-2017 הושק המותג גוגו-צ'יקן (步步鸡), עוף טרי עם איכות מובטחת. בסין, שבה "מרינדה אנטיביוטית" לבשר רקוב היא אפילו לא שערורייה, זו בשורה למעמד הביניים. וכך זה עובד: מאות לולנים החלו לענוד על רגלי התרנגולות שלהם צמידים עם שבב GPS וחיישן שסופר צעדים. וכשקונים מגש עוף מפורק של גוגו-צ'יקן, אפשר לסרוק את הברקוד ולקבל לטלפון פרטים נבחרים על העוף: אישור וטרינרי, מועד השחיטה וכמה ק"מ צעד בחייו. אפשר להזמין כאן או כאן. יש גם חיקוי אמריקאי מ-2018, של קואופרטיב חקלאים קטן. הנה דוגמה למידע מהברקוד שלהם.

תצלום מההודעה לעיתונות של גוגו-עוף, ואילוסטרציה של המידע באפליקציה

גוגו-צ'יקן גדלים בסין, והבטיחו לאפשר בעתיד לקנות את העוף מראש, בעודו אפרוח, ולשדרג את חייו בתשלומים זעירים, לשפר את התזונה או להוסיף לו זמן בחצר. טכנולוגית זה אפשרי. קולינרית זה משנה: בבשר, תנאי הגידול מכתיבים את הטעם יותר ממה שקורה אחרי השחיטה. עגל "גריין-פד" יהיה רך יותר. "גראס-פד" יהיה בריא יותר, ועם יותר טעם. גם שלוות בעל החיים, בחייו וברגעי מותו, תתבטא בחך. אם תסכימו לשלם יותר כדי "להנדס" את רווחת העוף שתקנו או להשקיע בגידול הומני של העגל שממנו תזללו, אז יהיה מי שיציע.

אבל איך נסמוך על סינים? או בכלל על בני אדם? לגוגו-צ'יקן יש תשובה, שכל מי שהולכים בעקבותיהם אימצו: כל המידע בבלוקצ'יין.

השראה: ביטקוין

בלוקצ'יין הוא מושג עם סקס אפיל תנודתי, שצמוד למדד הביטקוין, כלומר כרגע בקרשים. אבל זו להמצאה הזו יש חיים משל עצמה. בלוקצ'יין הוא מן "תוכנה ארגונית" שיכולה להתנהל בלי בוס ובלי אדמין ובלי צוות אבטחת מידע – כי אין דרך לחבל ברשומות שלה.

הבלוקצ'יין הוא מין טבלת אקסל ענקית ששמורה בהרבה העתקים זהים על הרבה מחשבים באינטרנט. כל עדכון שלה שקוף לכולם, ובכל עדכון כל העותקים מתעדכנים במקביל. ברגע שמישהו מנסה לשחק עם התיעוד הוא אוטומטית מעיף את עצמו מהרשת. זה לא עונש, זה איך שהיא בנויה.

היא הומצאה עבוא הביטקוין. היא "ספר הבנק" שלו, שבו כל התנועות של כולם גלויות, ואיש לא יכול לגעת בהן או באף חשבון. אבל אפשר לעשות בלוקצ'יין לכל דבר. לדוגמה, לתיעוד קורותיו של חומר גלם, איפה היה ומתי, ומה אנשים או חיישנים דיווחו עליו בכל רגע. הבלוקצ'יין, בקיצור, הוא לא השוס הגדול. הוא סוג של מאגר מידע. השוס הוא החיישנים והעובדה שכלי מדידה מתקדמים של אגרונומים ומהנדסי מזון נגישים עכשיו לחברות שמחברות אותם ב"אינטרנט של הדברים", והופכות נתוני זמן ומקום, טמפרטורה, לחות, חבטות, ספירת קוליפורמים, תצלומים, אולי עוד נתונים כימיים, למשהו שנצבר ומנותח, ושאפשר להפוך לידע שבעבר לא היה, גם בידי הצרכנים וגם בידי היצרנים. זו דרך לגלות בטעות דברים שיועילו לכולם.

אבל כל מי שעושים את זה כרגע מדגישים בעיקר את העובדה שזה בבלוקצ'יין.

נוהרים: יזמים

גוגו-צ'יקן הם החלוצים. יבמ הם החשובים. מיזם האוכל-בבלוקצ'יין הבולט כרגע הוא IBM Food Trust, פלטפורמת ניטור שחברים בה נסטלה, יוניליוור, טייסון פודס וגולדן סטייט פודס, שהם ענקי ג'אנק פוד שעובדים עבור מקדונלדס, ברגר קינג, סטארבקס, טאקו בל, צ'יפוטלה, Five Guys ועוד, וכן חברת התבלינים McCormick, משווקת הפירות Dole, ענקית התותים Driscoll's, ושתי רשתות השיווק הגדולות באמריקה וולמארט וקרוֹגר, כמו גם רשת המרכולים השנייה באירופה, Carrefour.

יבמ הפיקו כמה סרטונים שיווקיים לשותפים פוטנציאליים. הנה אחד שהוא לא כזה ברור אבל מעביר את המסר – צרכנים שאיכות המזון חשובה להם יעדיפו לעבוד עם חברי "נאמנות האוכל של יבמ":

השירות פונה לא לצרכנים כמו בגוגו-צ'יקן, אלא לדירקטוריונים. זה שירות לשליטה, בלי קשר לטעם התפוח. אבל מיזמים אחרים כן פונים אלינו. ripe.io, מהסטארט-אפים היותר מדוברים בתחום, מטמיע מערכת שתיצור בבלוקצ'יין פרופיל דיגיטלי אישי לכל פריט מזון, digital twin הם קוראים לזה, ותנגיש אותו לצרכן. למשווקים הם מבטיחים שזה ייצור "דיסראפשן", יטלטל את השוק, כי אנחנו הצרכנים נעדיף את המזון המושקף. אבל כמו שהמייסד ראג'ה ראמשנְדְרן אמר בנובמבר בכנס מטבחים וטכנולוגיה: כרגע זה נתקע בשלב שבו החקלאי רואה אותך עם טאבלט ביד.

סטארט-אפ דומה ובולט יחסית הוא Ambrosus. הנה סרטונים שיווקיים שמראים הזנת מוצר לבלוקצ'יין שלהם, וצרכן שלומד על אודות המרכיבים הספציפיים בבקבוק מזון התינוקות המסוים שקנה. ויש עוד מיזמים כאלה, שממשיכים לחבר אוכל ובלוקצ'יין גם בתקופה שבה אף משקיע לא רוצה לשמוע את המילה בלוקצ'יין: foodshed.io שמפתחים מערכת לניהול עצמאי של רשתות הפצה מקומיות אד-הוק, מהחקלאי עד למי שרוצה אותו. ועוד, קטנים, גדולים ומוזרים: FoodLogiq, eHarvestHub, OwlTing, , Agrocoin, , EcoGistix. ויש גם צד מחקרי. מלבד פיילוט מוצלח שיבמ וולמארט עשו ב-2016, בוצעו מחקרים והוכחות היתכנות בייצוא דגים מנורבגיה ומאיי האוקיינוס השקט, ובשוק הבקר באירלנד. וכבר יש ארגון שעוסק בהצעת תקנים לניטור ולדיווח. אני מעתיר לינקים במקום לפרט, כי הסיפור הוא בסוף אחד: הכנסת שקיפות, שתוביל לשינוי.

מהאתר של ripe.io

אז מה

אבל ייצא מזה משהו? יש בארץ חוק חופש המידע. המידע חופשי? חוקקו חוק שקיפות מחירי המזון. זוכרים? זה מה שיצא ממנו. כדי שנאכל נקניקיות, מוטב שלא נדע איך עושים אותן. אז מה אנחנו רוצים, להפסיק לאכול תפוחים? או שנדמה לנו שהנה, עכשיו החברות ישקיעו בנו יותר.

המילה בלוקצ'יין היא אפילו סיבה לחשדנות. לפחות לפי דעאל שלו, שהוא חסיד קנאי של הביטקוין ומחבר הספר "ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך" (שזכיתי לערוך). שלו אמר לי: "בלוקצ'יין טוב רק לבעיה אחת, ריכוזיות. זה כדי שלא תצטרך לסמוך על אנשים. אבל אם זה ריכוזי, אין משמעות לזה שזה בלוקצ'יין, ואתה נתקע עם טכנולוגיה מאוד איטית ומאוד יקרה. אם יבמ שולטים בכל העותקים, הם יכולים לשכתב מה שהם רוצים. אז למה בלוקצ'יין? ואם מחר גוגל יציעו את אותו השירות אבל בלי המילה הזאת, לא תסמוך עליהם? חוץ מזה שגם שאר היתרונות של הבלוקצ'יין הם רק לנכסים דיגיטליים. זה לא מונע זיופים בעולם האמתי. אם מלכתחילה רשמתי שיש לי 200 תרנגולות ולא 100, הבלוקצ'יין לא יידע, ובסוף תצטרך לרדוף אחרי בעולם האמיתי ובבתי משפט אמיתיים. המילה שם בגלל הבועה שנוצרה סביבה".

אז מה השורה התחתונה? שזה כן טוב. לגרין-ווש ולפארם-ווש יצטרף "שקיפות-ווש", וכנראה עוד יעבדו על חלק מהאנשים חלק מהזמן. אבל גם לאינטרנט קדמה רשת המחשוב SWIFT שהיתה לבנקים-בלבד, וגם GPS היה טכנולוגיה צבאית אסורה. אז כשגימיק הבלוקצ'יין-אוכל החלול הראשון יגיע לפרסומות בערוץ 2, אני אשמח. אני מקווה שזה יקרה עד שהילדה שלי תאכל את התפוח הראשון שלה.

עזרו למישהו לבשל אחרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *