ג'ון ריינר איבד את חוש הטעם עוד לפני שזה נהיה פופולרי. לפני 12 שנה הוא עמד במטבח שלו בניו יורק, נגס במשמש מיובש והתמוטט. הוא סבל מקרוהן, ואחרי חודשים של זלזול בהנחיות הרופאים המעי הדק שלו נקרע. כשהתעורר מהניתוח הוא התבשר שחייו ניצלו ויוכל לשוב אליהם, אבל בלי המעי. מעיו הוכנסו ל"תרדמת" עד שיחלימו, ועד להודעה חדשה הוא יוזן דרך צינורית שהוחדרה לבטנו. נאסר עליו להפעיל את מערכת העיכול. נאסר עליו לאכול מהפה.
ספרו מ־2011 "The Man Who Couldn't Eat" מתאר את תופעת הלוואי הנוראה ביותר של תקופת ההחלמה: לשונו התנוונה מחוסר שימוש. האף דווקא עבד היטב. ריחות אוכל חירפנו אותו. אבל כשאחרי חודשיים הוא נשבר, וניסה ללקק צ'יפס — לא לעכל, רק להרגיש — הוא לא חש כלום. כאילו פיו הורדם. במראה ראה לזוועתו שלשונו נעשתה חלקה לגמרי, "כאילו בלוטות הטעם התאדו", כתב. בשלושה חודשים הוא רזה מאוד, שקע בדיכאון וכמעט התגרש.
עד כדי כך הטעם מהותי לאדם. אובדנו פוגע בשמחת החיים ובבריאות הנפש. בעיקר כשלא יודעים מתי, אם בכלל, יחזור.
איך להחזיר חוש ריח
הקורונה הפכה את התופעה המבהילה הזו לנפוצה, אז עכשיו לחדשות הטובות: זה יחזור, בקרוב. בינתיים כ־75% מחולי הקורונה שדיווחו על פגיעה בחוש הטעם חזרו לעצמם תוך חודש, וכמעט כל הנותרים תוך חצי שנה. וזה הגיוני, כי טעם הוא העמיד והמוגן שבחושים, עם יכולת נדירה וייחודית לריפוי עצמי. גם אם יסירו לנו את האֶפּיתֶל, הרקמות הריריות של בלוטות הטעם בלשון ואת קולטני הריח באף, כולו יצמח מחדש. זה אחד האיברים היחידים בגופנו שעושים זאת.
וכשמאבדים את חוש הטעם בפגיעה מוחית, אפשר להחזיר אותו בטיפול ביתי פשוט, בעל גושפנקא רפואית: מרחרחים ארבעה שמנים אתריים פעמיים ביום למשך ארבעה חודשים, ומתעדים בכתב. הפרטים פורסמו במדור במוסף כלכליסט באפריל 2020, וכאן בבלוג בפוסט "איך משפרים את חוש הריח?". בקיצור, החוש הזה חשוב, וגופנו יודע זאת.
ובינתיים? אם נפגעתם בקורונה ואתם תוהים איך ליהנות שוב מאוכל, אז גם כאן יש חדשות טובות. גילו רוטב שאפשר לטעום, שימו לב, בלי חוש טעם: רוטב סצ'ואן.
בינואר מבקרת המסעדות של "הניו יורק טיימס" טֶגֶ'ל רַאוֹ סיפרה שכשנדבקה בקורונה ואיבדה את חוש הטעם, שף־ידיד הכין לה מנה שהצליחה לטעום, וליהנות ממנה. בשעה שגבינות הרגישו לה כמו משחה ופופקורן כמו קלקר דוקרני, דווקא המנה ההיא עינגה. זו היתה המנה הסינית המסורתית קדירת מַאלָה.
"מא" בסינית זה "מאלחש" ו"לה" זה חריף, ולראו היה ברור ששילוב האלחוש והחריפות הוא מה שהיא טעמה. וזה היה הודות למרכיב המאלחש־החריף בקדירה: פלפל הסצ'ואן.
הטעם של מרקמים
פגיעת הקורונה בטעם היא מין "נזק מוחי": הנגיף מסתנן ממערות האף לאונת ההרחה, קצה המוח ממש, ושם מושמד בדלקת קטנה. היא זו שמשבשת את חוש הריח, ורק אותו. הלשון נשארת בריאה. אבל בלי ניחוח, המוח לא מצליח להרכיב את תחושת הטעם, ומעביר בחזרה את המסר שמשהו השתבש. ובשפתו, "משהו השתבש" זה מאוד לא טעים. הרחבה – כאן.
אבל יש טעמים שמנותקים ממערכת הלשון וההרחה: החריפויות. טכנית, חריף איננו טעם. בלשון אין קולטני חריף. זו תחושה גופנית של צריבה קלה, שדר מחוש המישוש. קפסאיצין ופיפרין — ה"חריף" של צ'ילי ופלפל שחור — יצרבו גם פיות שלא חשים מתוק וחמוץ.
סצ'ואן הוא המחוז הכי חריף, מתובל וצורב בסין. וְמַאלָה, ה"קארי" שלו שגרסאותיו ונגזרותיו זוכות לפעמים לכינוי הכללי רוטב סצ'ואן, הוא סמלו. בגרסה המסורתית מערבבים כ־25 מרכיבים, בראשם פרי הסצ'ואן עצמו. אבל החריף של הסצ'ואן, המולקולה הידְרוֹקְסי־אלפא־סנשוּל, לא בדיוק צורב אלא יוצר בפה תחושה נדירה של נמלול, בין דגדוג לעקצוץ חשמלי, וכן רגישות יתר.
רַאוֹ תיארה את השילוב בין צ'ילי וסצ'ואן כ"גל חמימות מהצ'ילי, שאליו מצטרף גרגור הסצ'ואן, ויחד הם גורמים לך להרגיש את הדם בפנים ולהיזכר שאתה חי. זה מספק כמה ממדים של חווית הטעם. זה מרגיש כאילו טועמים". וכשאי אפשר לטעום, זה כנראה המון.
גם מסיפורו של ריינר עולה שתחושות מישוש בפה הן צעד לקראת ההחלמה. ככל שריינר "התאמן" בטעימה בלשונו המנוונת, הוא התחיל לחוש מרקמים. בתום שלושה חודשים נטולי ביסים רופאיו שלחו אותו לאכול משהו קטן ולחזור לבדיקות. הוא ניגש לדיינר סמוך, התיישב על הבר והזמין כריך עם ביצה עין, ולעס בזהירות. ואז, הוא לפתע חש הד רחוק של משהו. של טעם. החוש שאבד החל להתעורר. ריינר דמע. בספרו הוא כותב איך פנה בהתרגשות לזר מוחלט שישב לידו על הבר ואמר: "סליחה אני חייב לספר לך: הכריך הזה הוא הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים!".
האיש חייך והשיב: "כן, אה?", וחזר למסך הטלפון.
פורסם במוסף כלכליסט ב-25 בפברואר 2021. צילומים: Roshianu&Moloko
210225-קורונה-סצואן
ידוע לי, שקשישים/זקנים רבים מאבדים את חוש הטעם בעקבות מחלות או תרופות שהם נוטלים. עבור רבים – כמו אבי ז"ל, למשל – הטעם הוא שארית העונג בחייהם. אבי היה אדם חד ושפתו חדה אף יותר והוא הגדיר זאת בגסות רבה [ שילב את שורש זי"ן כנדרש עם טעם ועם פה ].
נראה לי שההצעה הזו, אולי תקפה גם לסובלים מכך – אכילת חריף, או אימון הלשון מחדש.
תודה.
תודה. מעניין ומרתק.