איך משפרים את חוש הריח?

הכלב הוא עבד לחוטמו – אבל איזה חוטם! זה חוטם שמוצא נעדרים ופטריות כמהין, מריח פחד בזיעה ולפי ממצאים ראשוניים אולי גם כמה סוגי סרטן, בשתן. כלב מריח יותר משאדם רואה. אנחנו, מנווני-האף, כנראה לא יכולים אפילו לדמיין את איך שהעולם "נראה" דרך נחירי הכלב. מה קורה שם, לדוגמה, כשהוא מתחקה אחרי טרפו בטבע ועוקב באפו אחרי שביל בלתי נראה? ולמה היכולת הזאת נגזלה מאיתנו?

השאלה האחרונה היתה פתוחה הרבה שנים – בערך מאז ומעולם, ועד שהגיעה אל הנוירולוג נועם סובל ממכון ויצמן. סובל החליט לבדוק את מה שלא בדקו לפניו: את מה שנחשב מובן מאליו. הוא מילא טפטפת בתמיסה בריח קקאו חזק, וטפטף מסלול מעוקל באורך עשרה מטרים במדשאה גדולה באוניברסיטת ברקלי שבה שהה ב-2006. ואז הוא לקח 32 סטודנטים, כיסה להם את העיניים והאוזניים וכפות הידיים והלביש להם מגיני ברכיים ומרפקים – הוא בודד להם את כל החושים מלבד הריח – שחרר אותם בדשא ושלח אותם למצוא את השוקולד.

21 מצאו. בפחות מעשר דקות.

הם הוצבו במרחק שלושה מטרים מתחילת מסלול הריח, ירדו על ארבע, ותוך רחרוח הדשא איתרו את המסלול והתקדמו בו על גחונם, מריחים, סוטים וחוזרים, ממש כמו כלבים.

בשבועות הבאים ארבעה מתנדבים הוזמנו לזחילות חוזרות במסלולים בתוואי אחר. ובכל זחילה הם השתפרו. בסקירה לכתב העת "נייצ'ר" סובל כתב שגם דפוסי הרחרוח של המתאמנים השתכללו. הם פיתחו שיטת רחרוח יעילה ו"חייתית" של סדרות הסנפות מהירות – בממוצע כ-40 בדקה.

לא יכול זה בן דוד של לא רוצה

סובל הסיק שהאבולוציה לא ניוונה לנו את האף כמו שחשבנו. פשוט הזנחנו אותו, אולי כי היינו רוצים לחשוב שהוא מנוון, שהטבע הרחיק אותנו מבעלי החיים. אנחנו משוררים, לא מרחרחי דוכנים.

אבל להזנחה יש מחיר. בעיניים מכוסות לא נזהה ריחות יומיומיים. טועמי יין מקצועיים אפילו יתבלבלו בין יין לבן ואדום. כשהשף ארז קומרובסקי אמר לי את זה לפני כמה שנים לא האמנתי, ואז הוא כיסה לי את העיניים, לקח פירות וירקות טריים מהסלסלה שעמדה מולי, חתך ונתן לי להריח. לא זיהיתי כלום. הוא אמר שכולנו כאלה. אז להריח את העולם? להבדיל בין סוגי דשא ולזהות על איזה עומדים? נשמע כמו פנטזיה.

אולי זה לא חסר לנו כי יש מה שיפצה. אנחנו נהנים מסוג ניחוחות עשיר ומגוון שרוב בעלי החיים כנראה לא מכירים: טעם.

טעם הוא הרי בעיקר ריח. "טעם" של ויסקי או אגס מורכב מהחריפות השורפת (או המתיקות) בלשון, שאליה מצטרף תמהיל הניחוחות שהתנדפו מחלל הפה אל מערות האף, וכשנשמנו החוצה דרך האף הם נקלטו ברקמת ההרחה, והעניקו למתיקות את ה"אגסיות" ולחריפות את ה"ויסקיות". הריחות האלה שונים מהריחות של אותם מזונות כשהם באים מבחוץ. מבחוץ לבננה יש ריח בננה. מבפנים יש לה טעם בננה.

אבל אצל כלבים, חתולים, דובים, כרישים אין מעבר חופשי בין הלוע למערות האף. למה לנו יש? אולי זה קשור ליכולת הדיבור. אבל התוצאה היא שהם, כנראה, מרגישים את המתוק בלי האגס. הם קודם מריחים טוב וטוב ואז זוללים. אנחנו קודם זוללים ואז מתחילים להריח. אנחנו מפסידים חצי מהכיף. נשארים מחוץ לשיחה שבחוץ.

לשאוף את רחש החיים

ולכן זה כל כך כדאי. ריחות הם באמת שיחות. מאמינים שזה תפקידם בטבע – אמצעי תקשורת. אנחנו יודעים על חתולים שמסמנים טריטוריה. זה חלק משפה מורכבת-יחסית, ולהרבה בעלי חיים יש מערכות תקשורת שמבוססת כך או אחרת על ריח. וגם לצמחים. ניחוח התפוז הבשל הוא קריאתו לקוטפים. "ריח האביב" הוא קולות התגרנים בשוק החופשי של הפצת פירות ואבקנים.

ובאופן מעניין, ניחוחות הבישול הם שחזור של ה"קולות" האלה. קרום הסטייק נוצר באותו תהליך כימי, תגובת מייארד שמו, שמתרחש גם בפירות שמבשילים לאטם. במחבת זה פשוט קורה בדקות במקום בשבועות. אנחנו נותנים לבשר וירקות את "ריח הבשלות" שלהם, כדי שאפנו ייהנה מהפטפוט.

ריחות דומים לשפה לא רק בתפקידם בטבע, אלא גם באיך שאנחנו קולטים אותם. אנחנו לא מריחים חומרים, אנחנו מריחים מושגים. מוחנו לא מבחין בין כ-30 החומרים הארומטיים שמרכיבים את ניחוח הקפה. הוא מריח קפה, והוא יזהה אותו בהרכבים שונים ו"מבטאים" שונים. כך אנחנו מריחים גם טלה וגם גשם. ואנחנו יכולים להשתפר בשפה הזאת אם רק נדבר בה יותר. רוצים לפתח אנינות? וחשוב מכך – רוצים ליהנות יותר מכל ביס? אל תקחו וובינר ואל תבצעו תרגולת מיוחדת. רק עצרו לשאוף פה ושם.

פורסם לראשונה במוסף כלכליסט ב–23.4.2020. סטיילינג וצילום: רושיאנו & מולוכו

עוד קצת

מה קורה כש"מאבדים את חוש הריח מהקורונה"
למה בטעימת יין צריך להתרכז בלשון ולא באף