מאז ששאול אברון הלך נאסרה הכתיבה על יין. אז לא ייכתב פה על יין. השבוע אכתוב על צלילים, והתחושות שהם יוצרים, ועל שאלה מוזרה: האם הם יכולים לשנות טעם?
את זה שאלו על יין, שהוא משקה שמסוגל להכיל שאלות חסרות בושה כאלה, ושגם שווה לדון בשיפור הטעם שלו. אוכל משתפר עם כוס היין הנכונה ליד, וממילא אפשר להמליח ולתבל ולתקן לו את הטעם. אבל מה ה"ליד" של היין? מה ישפר אותו? אז הבעיה הקשה הזאת, והדיון האינסופי הכללי סביב היין – מדי יום איפשהו בעולם מתפרסמת ביקורת של מאות מילים על הטעם של לגימה מבקבוק אחר – הצמיחו את המחשבה המוזרה על התאמה קולינרית בין היין לא רק למנה, לכוס ולתאורה – אלא למוזיקה ברקע.
ב-2012 עיתונים בבריטניה קטלו את השחקן סיימון קאלו, כשהגיש ברדיו Classic FM תוכנית תרבות ששידכה יינות אירופאים ליצירות של מלחינים מאזור גידול הגפנים, "באופן שישפרו זה את זה", ועם משפטים כמו: "וֶנֶטו מרענן ומדויק בסיומת אשכולית, בן לוויה מושלם לצלילות הקונצ'רטו ברה מינור של מוצרט". התוכנית ירדה אחרי שישה פרקים.
והיא לא קוריוז יחיד. בקליפורניה יינן אחד פרסם קטלוג להתאמת בקבוקים ותקליטים, עם טיפים כגון: ""People Are Strange של הדלתות יפחית עפיצות בקברנה". עיריות ויקבים עורכים תדיר פסטיבלי יין ומוזיקה, ומשפטים כמו "יין אדום אוהב מוזיקה מלנכוליה" נפלטים גם מהשפויים שבקולמוסים. ובכל פעם שעיתונאים שאלו מדענים אם יש משהו בדיבורים על התאמת יין ומוזיקה, התשובה היתה שכשיבדקו ברצינות, כנראה יגלו שלא.
ואז מישהו בדק.
מה הטעם של שיר?
ב-2012 הפסיכולוג הבריטי אדריאן נורת', מומחה להשפעת מוזיקה על ההתנהגות, אסף מחוצות אוניברסיטת הֶריוֹט-וואט היוקרתית מתנדבים ל"טעימה ודירוג של יין חדש". כל מתנדב הובל לחדר קטן, קיבל כוס יין אדום או לבן והתבקש לשתות ולדרג ארבע תכונות בטעם: רעננות, כובד, חלקות ומורכבות. המתנדבים לא ידעו שקיבלו יין צ'יליאני זול מהסופרמרקט; ושהחדר שבו שתו הוא אחד מארבעה חדרים זהים, שנבדלו בפרט אחד: המוזיקה החלשה ברקע.
בחדר שבו נוגנה בשקט הכרמינה בוראנה, ציון ה"כובד" הממוצע היה גבוה בכ-50% מכל החדרים האחרים. בחדר עם השיר הפופי "I Just Can't Get Enough" זה קרה עם ציון ה"רעננות". ואלס הפרחים ממפצח האגוזים של צ'ייקובסקי הדגיש ביינות את ה"מורכבות", וכך הלאה. נורת' הסביר זאת כך: אל מול הרבה פרטים וגירויים, כמו שיש בטעם היין, המוח שלנו מבקש להתמקד. המוזיקה אומרת לו במה. לדוגמה אם בהבטים "כבדים" "או "רעננים" או "מורכבים".
גם הניסוי הזה איננו יחיד. בפסטיבל המוזיקה Sensibus 2014 בפינלנד הרכב רוק מקומי ניגן לקהל ארבעה קטעי גיטרות בהשראת ארבעה יינות. הקהל, שטעם את היינות והתבקש לשדך ביניהם לבין הקטעים, פספס את כוונת הלהקה, אבל דיבר כמעט בקול אחד: 80% טענו שהקטע שחובר לסוביניון בלאן, מלודיה דיסטורשנית יציבה, שיפר את טעם הבורדו האדום, ושהקטע המשחקי המהיר שיועד לבורדו שיפר את השמפניה. בניסויים אחרים גילו שחלילים, סולם מז'ורי וקצב מהיר משתלבים יותר ביינות לבנים וכלי קשת, סולמות מינוריים וקצב יציב באדומים. ושהכל טעים יותר עם מוצרט.
צלילים מעבירים מסרים. ולמה לא יעבירו? אנחנו כל הזמן מתרגמים חוויות בין החושים, באופן שהוא עקבי לא פחות משהוא מוזר. איזה פרי מהיר יותר, עגבניה או לימון? מי החליט שלימון? מי החליט שהמילה בּוּבּה עגולה וקיקי משוננת? שצליל קשתות מתמשך הוא "חלק"? שצבעים בהירים הם יותר "קלים" מהכהים? לא יודע, אבל זה טבוע בנו, ובראשנו. כשאנחנו שומעים צליל "מחוספס", משהו בנו חושב "חיספוס".
ומניסוי לניסוי מתחילים לתרגם את שפת הצלילים לטעם: צלילים גבוהים, הרמוניות נעימות ומלודיות רציפות התגלו כמדגישי מתיקות. דיסהרמוניה וקצב מהיר ידגישו חמיצות וטאנינים. צלילים נמוכים מכלי נשיפה מתקשרים במרירות.
הבנאליות של הנוירולוגיה
ואיך זה משפיע? אולי זו תשומת הלב. אולי סתם הנעימות שבדברים שמסתדרים יחד. ואולי, לפי ציטוט מאחת הסקירות של הניסויים ההולכים ומתרבים בנושא, זה נובע מהמכאניקה של מעמקי המוח.
במוח, "תחושה" היא ירי של צרורות נוירונים. קצב הירי הוא עוצמת התחושה. וכמו שאת "ירי הנוירונים" שיוצר ריכוז או כאב אפשר לחזק או להחליש עם כדורים או מחשבות, כך אפשר לשנות גם את הרישום המוחי של "חמוץ". ולנוירונים בכלל לא אכפת מה הסיבה לגירוי.
אז נראה שסיימון קאלו והפלצנים ב-Classic FM צדקו. כנראה שבקרוב השאלות ההזויות יהיו על השפעות הטעם של מוזיקת פופ. ועל השפעות המוזיקה על עוד דברים מלבד יין.
פורסם במוסף כלכליסט ב-19 בדצמבר 2019. סטיילינג: נורית קריב. צילום: דור קדמי