האירוויזיון מעולם לא חגג שוני. בפיפטיז כולם שם שרו שאנסונים, עכשיו עושים פופ שבדי, ויותר ויותר קשה לנחש מי בא מאיפה. לא שהייתי צופה בזה יותר אם זו היתה תחרות שירי עם, אבל לפני 40 שנה לפחות עוד הבדלת בין צרפת, גרמניה, איטליה, פוטוגל וישראל.
אז לרגל התחרות חשבתי פה לחגוג את השוני. ספציפית במטבח. ועוד יותר ספציפית, באחד הדברים שהכי מייחדים מטבחי עמים: גועל נפש.
מה מגדיר תרבות? מוזיקה, פתגמים, פולחני מוות ואיסורי טאבו – ולפי חוקר החושים הפסיכולוג אייברי גילברט בספרו "What the Nose Knows" – גם מאכל מגעיל. כל עם אוכל משהו שאחרים לא סובלים. היפנים אוכלים נאטו, סויה דביקה מצחינה מעורבבת בחלמון חי. בפיליפינים מתים על הפרי דוריאן שמריח כמו בצל רקוב. הסקנדינבים לוקחים דג ומעבירים אותו תהליכים מתהליכים שונים כדי שיהפוך לערימת ריר שהם מכנים לוּטפִסק. גבינת המוּנְסְטֶר הצרפתית מריחה כמו אחורי פרה.
אני לא סגור על מה המאכל הדוחה שלנו. וזו הפואנטה. הגועל נרכש. כמו שטעם, ברובו, הוא נרכש. ידע הוא חלק מתחושת הטעם. מה שזר לנו יתפס אצלנו כלא טעים, ואפילו כ"לא-אוכל". מה שמוכר, כן. ההיכרות משנה טעמים. ניסוי מ-1986 גילה שככל שפעוטות גדלים, הם נגעלים מיותר דברים – כי תרבותם מחנכת אותם להיגעל. ואת התוצאה אפשר היה לראות בניסוי מ-1998, שבו גרמנים נגעלו מריח נאטו, ויפנים נגעלו מריח מרציפן. התרבות ניהלה את האף.
מה מוזר למי
יצאתי לסיבוב בספרי בישול ישנים, כתבות ה"11 דברים שאתם חייבים לטעום ב-" וגם באתר התיירות המיוחד מאוד אטלס אובסקורה, שגולשים מעלים אליו סיקורי מאכלים לאומיים יוצאי דופן. לקחתי חופן ממשתתפות האירוויזיון ולכל אחת ניסיתי להצמיד מנה מצמררת. רצוי משהו שזוכה שם להכרה וחיבה לאומית, אבל פה ושם שרבבתי גם דברים ששנויים במחלוקת במולדתם. הלכתי בעיקר על איכסה של עיווי פרצוף, אבל פה ושם, דווקא כדי לחדד את ההבדל התרבותי, בחרתי דברים שמגעילים רק את הנשמה.
נראה שברחבי אירופה יש דפוסי איכס דומים: הרבה כבישה מוגזמת, והרבה שימוש יצירתי באיברי פנים ובדם. מהמנות המסורתיות עם המראה, המרקם והריח המגעילים הדהדה אירופה של רוב ההיסטוריה, שבה מזון לא היה נגיש וזול, אז דבר לא נזרק והכל נאכל, ושגם חימום לא היה נגיש וזול, ואנשים התחממו מקלוריות שנארזו בתוך מנות שהיום נראות כבדות מדי. הזמן החליף את ההכרח בנוסטלגיה והווי. והתוצאה לפניכם. מי הזוכה שלכם?
הייתי קורא הדוק ונחרדתי לקרוא את הפוסט הזה. באמת שהתדרדרת
האסקימוסים שראיתי פעם בסרט, מכבדים את הבמאי בנתחים שבצעו מנבלת כלב ים, שהונחה להתיישן לאורך חודשי הקיץ תחת גל אבנים על חוף הים.
ההודי ברישיקש שהציע לי, תחת הכותרת "וג'טבול דילייט" מה שנראה כמו צואת בהמות, מתוך שק יוטה מטונף ובלוי.
החול שהציעו לי הגדולים בגן ילדים בקיבוץ. אחרי שסיימתי את הגביע עוד טענתי שהיה טעים.
אסורליטעים, הקטע שראית עם האסקימוסים הוא זה? (מתוך תוכנית של השף המנוח אנתוני בורדיין בערוץ דיסקאברי. אזהרה: גראפי למדי)
https://www.youtube.com/watch?v=yGVdYiM5IXw
למה כשמישהו אומר אמת ומראה גם את אחורי האוכל זה כבר לא מוצא חן בעיני אנשים? למה נהפכתם לנאורים ומתייפייפים? כל הכבוד אסף!!! מותר להראות גם את האיכסה!!!!