איך פרי קטן מבלבל כל כך את הלשון?

נגסתי ברבע לימון. היה לו טעם של לימונדה. לחרדל בכפית היתה מתקתקות עדינה של קרם לא מזוהה. הצלפים השתנו, גם חציל קלוי. ואז באה המנה העיקרית: פרוסה עבה מרוחה בצ'וֹ דוֹפוּ, גוש מצחין, אפור ורוטט של טופו מותסס. אלוהים, הבגדים שלי הסריחו אחר כך. אבל באותו רגע זה החליק. היה קל לדמיין שזה פטה כבד. אפילו ביקשתי עוד, מה שהרשים את אייל צבי, שהכין בעצמו את הריר המפחיד. למרות שצבי ידע שחוש הטעם שלי משובש לגמרי. הוא שיבש אותו, כי ביקשתי יפה.

ישבנו בבוסתן ליד פרדס חנה, במשתלת ולך שמגדלת עצים אקזוטיים. עץ אחד בה אקזוטי במיוחד. פעמיים בשנה הוא נותן פירות אדומים קטנים, ואחרי שצבי גילף מאחד מהם פיסה ואמר לי לגלגל אותה על הלשון, למשך רבע שעה כל מה שטעמתי השתנה. חמוץ הפך מתוק — לימון הפך ללימונדה. ובטעמים מורכבים התו החמוץ התחלף בתו מתוק, וכל האקורד השתנה. לדברים מוכרים היה טעם נעים, אבל חייזרי ולא מזוהה. ובגלל אופיה הפתלתל של חווית הטעם, המתיקות בלבלה מעט גם את זיהוי הריח, והנעימה את הצחנה. והכל ממין "דובדבן" מוזר.

כאן במערב קוראים לו פרי הפלא. לפני 295 שנה סוחר העבדים הצרפתי רנו דה מרסֶה נתקל בו בבֶּנין, אפריקה, כשראה ילידים אוכלים אותו ועוברים להתענג על פירות בוסר. במאה ה־20 נטעו אותו בג'מייקה ופוארטו ריקו ולרגע בסוף הסיקסטיז הוא הופיע במשקאות וסוכריות באמריקה, ואז שיווקו נאסר ללא נימוק, והוא נשכח. ב־2008 הוא שב ונצפה בניו יורק, מככב במסיבות טרנדיות שנקראות "מסיבות פלייבור טריפינג": בדלת מקבלים גלולה על הלשון, כנהוג — אבל במקום חומר פסיכואקטיבי יש בה מיצוי של הפרי הזה, שמוציא אותך לטריפ של טעם, ואתה מספר בהתלהבות איך לבירה יש טעם של מילקשייק וגבינת עזים היא בול עוגת גבינה.

איך עושים האקינג לטעם

למה לא פשוט לעשות מסיבות עם מילקשייק ועוגות גבינה? אולי כי עיקר הכיף הוא לא במתוק, ואפילו לא בפעלול עצמו, אלא בעצם המפגש עם הבאג בתפיסה שלנו. עם מה שקורה לנו כשגורם חיצוני עושה לנו "האקינג" ללשון, ובעצם למוח.

פרי הפלא הוא האקר של חוש הטעם. זה לא נדיר במקום מוצאו, חוג האקלים הטרופי, שגידל כמה מצמחי המאכל המיוחדים והפיקחיים בעולם — התבלינים הכי נודעים צמחו בו, והפירות הכי בשרניים ומפתים, וגם צמחים שלא מסתפקים בפנייה לעין וללשון, ומשגשגים בעזרת תמרון המוח שלנו. ואני דווקא נרגש פחות מקקטוס פּיוֹטי, קפה וחבריהם הפסיכואקטיביים, ויותר מהחבורה האלגנטית של פירות שמצאו דרך ליצור בנו אשליות והזיות בלי להיכנס למוח — רק בלחיצות קטנות, עם דייקנות כירורגית, על הנקודות הנכונות בגוף.
פלפל צ'ילי הוא כזה. זה פרי שיוצר אשליה, אשליית מגע בחום צורב. התרכובת החריפה הנודעת שלו היא קרה ולא מזיקה. היא פשוט בנויה להיצמד לקצה־עצב מסוים מאוד בגוף, שעושה פעולה אחת: מאותת למוח כשהוא מתחמם ל־52 מעלות. תרכובת הצ'ילי רק מזיזה את המתג שמשדר את האות. המוח מגיב, ויוצר את "צריבת הרפאים".

לצ'ילי זה עוזר בחיים. יונקי יבשה בורחים ממנו, ועופות, שחסרים את קצה העצב הזה, מנשנשים אותו חופשי ומלשלשים את זרעיו לכל עבר מהשמים.

הכל הוא אשליה

לתרכובת שלו קוראים קפסאיצין. לתרכובת של פרי הפלא קראו מירקוּלין. והיא מתוחכמת אפילו יותר. גם לה הטבע פיתח מבנה שנצמד לכפתור מסוים בגופם של יונקים – קולטני הטעם המתוק. המירקולין מחלחל לפקעיות הטעם, נצמד לחיישני המתיקות ומכסה אותם. ובחצי השעה שעוברת עד שהוא מתבלה, כל מגע בחומצה גורם לו ללחוץ בעוז על קולטן המתוק. כשהחומציות עולה, הלחיצה מתחזקת. והמוח יוצר את הטעם. כמו בצריבת החריפות. בעצם כמו בכל תחושות הגוף באשר הן.

איך זה עוזר לפרי? מה אני יודע. אולי כמה חיות התרגלו לפתוח איתו ארוחות. אולי משהו אחר. בעבורי פרי הפלא הוא בעיקר תזכורת למהות העמוקה ביותר של הטעם: אשליה. טעמים הם מילים בשפתו של המוח. דרכו להנחות אותנו בחיים. טעם מתוק או חמוץ הוא בעצם הניחוש המושכל של המוח לגבי מה לעשות במה שנכנס לפינו.

והצמחים מסתגלים. התפתחו בהם תרכובות שמתאימות עצמן להרגלי היריקה והבליעה, הרתיעה והחזרה בקרב משפחת היונקים שאנו חברים בה. וכמה מהם מתמחים במניפולציה שתמיד עובדת עלינו מחדש: פייק ניוז.

פורסם במוסף כלכליסט ב-29 בינואר 2020. תצלום: דור קדמי, סטיילינג: נורית קריב