עוד לא הלכתי למסעדה. יש איזה שתיים שאני ממש מחכה לחזור אליהן, וכמה שאני צריך להכיר ולהכיר מחדש. אבל עוד לא יצא. ואני לא ממהר. הן לא יברחו. אם לפני חצי שנה מישהו עוד חשב שהשף-עד-הבית-בוולט יירש את המוסדות המיושנים שצריך בשבילם לרחוץ פנים ולצאת מהבית – אז נראה שהוא מתבדה. יש שם משהו, בהתקבצות במסעדה, שהופך אותה לחסרת תחרות. אבל מה?
אני תוהה אם אחת מהתשובות היא המשחק. מסעדה היא הרי מין משחק תפקידים של ארוחת מלכים, לא? מנות עתירות-עבודה, משרתים שמוזגים יין ומחליפים את הסכו"ם. מאיפה זה הגיע לדעתכם? מהמסעדות הראשונות, שקמו במהפכה הצרפתית, ובהן הטבחים של האצולה-לשעבר הציעו גרסה בורגנית לסעודות מרקיזים.
אבל גם אם זה מושך אותנו, זו סיבה שולית. לאורך פרקים ארוכים בימי הביניים האצילים שבינינו סעדו יחד בתנאים שהזכירו יותר חדר אוכל בטירונות, עם שולחנות ארוכים וקערות משותפות וכללים למה לעשות עם המרפקים. וגם היו תמיד – כלומר כשלא היה רעב, שזה לא כל כך תמיד אבל קרה –סעודות עם "משחק", עם איזו משמעות נוספת או תוכנית אומנותית. הארוחות שנקראו סימפוזיון ביוון ורומא דמו מאוד לארוחות ערב עם חברים היום: סלון עם איזה עשר ספות אישיות, על כל אחת גבר עירום למחצה או שניים, וכולם אוכלים בכיף ושותים ומדברים ומרכלים, וקוראים שירה, וההוא שתמיד בא עם נבל מוציא אותו; בסימפוזיון לרוב גם היתה תוכנית אמנותית מתוסרטת, עם שירים ודיאלוגים שלרוב סיפרו סיפור מיתולוגי. זה הפורמט שרבי יהודה הנשיא שאל לסדר פסח.
מה ארוחות רוצות?
ואף הוא עצמו מושאל. בתבליט אבן בן כמעט 2,700 שנה, מקצת אחרי גלות עשרת השבטים, מלך אשור אשורבַּניָפְּלִ שוכב על ספה אישית ושותה יין בתנוחה המדוייקת שבציורי הסימפוזיון על כדים יווניים שנוצרו כעבור מאות שנים – התנוחה שחושבים שהיא הנקראת "שתייה בהסבה". ובנבואה מלפני כמעט 2,800 שנה, מקצת לפני גלות עשרת השבטים, עמוס מתאר את תרבות הסעודות המשחיתה שפשטה בנו: "הַשֹּׁכְבִים עַל-מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל-עַרְשׂוֹתָם; וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן, וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק, הַפֹּרְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁיר, הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן". סעודות מיוחדות היו אז קטע, טיפ טיפה כמו היום.
זו הזדמנות להינות מאיך עמי האזור שלנו השפיעו על תרבות הארוחות המערבית, ואף עיצבו אותה. מלבד מיטות השן והשתייה בהסבה, לא ברור מה היגר מהמשתים של מסופוטמיה לסימפוזיונים של יוון. אבל המנות במתכונים הכתובים הקדומים בעולם, שנמצאו חקוקים בלוחות חימר מבבל של לפני 3,700 שנה, מזכירים מנות של המטבח הימתיכוני והערבי המודרניים יחסית, בעוד מטבחי אירופה העתיקה לא שרדו.
וגם שורשי הסעודות-המחברות האלה נטועים בערש התרבות: בסוף סיפור המבול, אחרי שילוח היונה ואחרי שמתגלה שקלו המים מעל הארץ, הגיבור האכדי אותנפישתים עורך סעודת הודיה לאלים. בלוח יא של האפוס הקדום עלילות גילגמש מפורטים אופן עריכת השולחן ומה אותנפישתים שופך לאן באופן שהוא באמת מרשים בשימושיותו בשביל מיתוס בכתב יתדות. זה גרם להסטוריונים לשער שאולי קריאת הקטע ליוותה ארוחות פולחניות. וקערות קדמונית עם סמלים חקוקים ממקומות אחרים בעולם מעלים השערה דומה: שבכל דור ודור מוצאים תירוץ אחר לסעוד במקום סתם לאכול. לפעמים התירוץ דתי, לפעמים פוליטי, לפעמים כי נהיה נעים בחוץ. אבל אנחנו אוהבים לצרוך את האוכל שלנו מעורבב בעוד אנשים, ועוד משהו.
למה אני כותב מגילה על זה שאנשים נפגשים לארוחות? כי זו אחת התופעות המשונות בטבע. כנראה סעדנו סעודות מלאות משמעות גם בימי המהפכה החקלאית, ולפניה. אבל יש נקודה שבה זה עצר: האדם. אנחנו המצאנו את הסעודות. לא ירשנו אותן.
מההתנהגויות המוזרות בטבע
רוב קופי-העל לא חולקים מזון, לפעמים אפילו עם צאצאיהם. אצל הרבה בעלי חיים, דפוסי האכילה, מה, מתי, כמה, איפה, עם מי ולפעמים באיזה קצב – מוטבעים במוחם. לא מבינים מספיק במוחות, אבל כבר רואים שכשההיפוממפוס נראה כך אז החיה תאגור הרבה מזון במעט מקומות, וכשהוא נראה כך אז להפך, ושאצל חיות שמגיעות תמיד לעצים הבשלים ביותר פעילות הטעם קשורה באיזורי מוח שקשורים גם בתפיסת מרחב וזמן – רואים שיש דברים.
לנו אין. לא זיהוי שום קשרים בין מבנים במוח להתנהגות אכילה, ורוב פעילות הטעם מתרחשת אצלנו באזורים שקשורים בזיכרונות ורגשות – בסביבה. ובאופן מעניין יצא שאנחנו כל כך לא מחוברים לגופנו, וכן מחוברים לסובבינו. מילים ורעיונות משנים את הרעב והשובע שלנו. מראות וקולות ורגשות יכולים לשנות את הטעם שנתפוס בפה, ואת מידת ההנאה ממנו. העובדה שהטעם שלנו נרכש – הפינוק הזה שאין לו אח ורע בטבע, של טעים לי, לא טעים לי, משעמם לי בפה, איכס דג הלוטפיסק השבדי הזה רוטט כמו ג'לי, איכס לנאטו היפני יש ריח של סויה רקובה, הוא חוש טעם שעוצב בידי החברה.
מי יודע מה זה אומר בדיוק? אבל זה אומר בערך שלא במקרה שני דברים קיבצו אותנו תמיד סביב מדורת השבט, ובמידה רבע הם הדברים שיצרו אותנו.
לכן אני מעריץ שפים. לכן אני נמשך אל קריאת המסעדות. הן הגלגול של זמננו לאותו פולחן בסיסי שחיבר אותנו לחברה, ועד היום מוליד רעיונות וחברויות. הן נקודות גירעון שמגבשות סביבת בני אדם, ושבהן נוצר עד היום, מזלג אחרי מזלג, הסיפור המיתולוגי הראשון שמשותף לכולנו.
פורסם בגרסה משופרת במוסף כלכליסט ב-24 ביוני 2021
חשבתי על אריות המקובצים סביב בשר הזברה או התאו שצדו וסועדים יחדיו. חשבתי גם על זאבים המביאים אוכל בבטנם לגורים, וכולם אוכלים אותו. [ הכלב השב אל קיאו נכתב בבוז במשלי כו' יא.
Can you be more specific about the content of your article? After reading it, I still have some doubts. Hope you can help me.
I don't think the title of your article matches the content lol. Just kidding, mainly because I had some doubts after reading the article.