אני לא יודע מה האוכל המנחם שלי. גלידה? פירה? שמעתי שפירה מנחם. אולי אפשר לבחור? אפשר ריזוטו? אני מפחד שבסוף זה יהיה גפילטע פיש.
תודו שהמונח עצמו קצת מאוס. אמנם הוא נוגע בבטן, המילים מעלות איזו תמונה עם כף או מזלג שבהם משהו חלק וחם ונימוח, בטעם פשוט ומוכר, מתקתק גם כשזה לא, ובעיקר לא תובעני. לא מנה מולקולרית, לא סלט קינואה בריא. מנה שאתה לא צריך לאכול, היא מזינה אותך. מצד שני אני די בטוח שהכניסו לי את התמונה לראש. וגם את המושג. לא גדלתי עם זה. מרק עוף חיזק אותי במחלה. המבורגר שימח את לבבי. מה קשורה נחמה?
המטבח של אמריקה השנייה
באמת זה לא מכאן. "אוכל מנחם" הוא המצאה אמריקאית, חדשה יחסית. היא צמחה בשנות השבעים והשמונים, שהיו עשורים מדכאים באמריקה, עם מלחמת וייטנאם, משבר הנפט, דשדוש הבורסה וגוויעת מדינת הרווחה. צמד המילים "קומפורט פוד" התחיל אז להופיע בביקורות מסעדות, בעיקר דיינרים בעיירות ובמסעדות דרכים. "אוכל מנחם" תיאר מנות מהרפרטואר המיושן של הבישול הביתי האמריקאי: מק אנד צ'יז, שעועית ובייקון, ספגטי עם קציצות. זו היתה גם קצת תגובת־נגד לטרנד הנובל קוויזין המתוחכם, שכבש אז את העולם ואחראי גם לבישול המסעדות של ימינו. זו היתה מחאת הבטן האמריקאית "הישנה והטובה". קטגוריה קולינרית נולדה, ומיד היה ברור מה שייך אליה ומה לא.
אז אולי יש בזה משהו? אכילה הרי נותנת לנו יותר מדלק ואבני בניין, זה ידוע. קפה ממריץ, עוגיית מדלן יכולה להעלות זכרונות. אז אולי פירה מנחם? אולי אפשר למצוא, וליצור, מנות עם השפעה נפשית?
התחילו לבדוק. לדוגמה בסקרים: בסקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת אילינוי בשנת 2000 מצאו קשר בין המאכלים שאנשים מתנחמים בהם לבין גילם: ילידי הסבנטיז והאייטיז התנחמו בעיקר בגלידה או עוגיות. הבוגרים מהם בעד שני עשורים התנחמו יותר במרק או פסטה, וילידי שנות הארבעים הצביעו על מרק ופירה.
התברר שרבים מהמאכלים שנבחרו היו פופולריים בילדותם של המשיבים — ובאופן מעניין, הם היו פופולריים אז כמזון מתועש. בשנות הארבעים נשים החלו לצאת לעבוד, ונפוצו שימורי מזון ביתי כגון פירה, תבשילים וספגטי בשלל רטבים.
בסקר אחר גברים העידו שהם פונים ל"אוכל מנחם" כדי לחגוג הישגים; נשים — כדי לשכך צער ואשם. זה נשמע יותר מגדרי מאשר גסטרונומי, אבל עובדה שהתגלו "תבניות נחמה" שדומות זו לזו: בשתיהן הסועד מתנחם באוכל, ובשתיהן הוא נוטה לעשות זאת, לפי הדיווחים, כשאין אדם קרוב שיספק לו את התמיכה הזאת.
מתכון הנחמה
המרתק במכנים המשותפים הוא תכונות המאכלים עצמם. לדוגמה חמימות: ב־2008 פסיכולוגים מאוניברסיטת ייל גילו שנגיעה במזון חם "מחממת" קצת את הלב. סטודנטים הוזמנו להשתתף בניסוי פסיכולוגי מוכר שבו אתה קורא רשימת תכונות של "אדם", ולפיהן נותן לו ציון באנושיות וחביבות. אלא שלניסוי נוסף שלב סודי: במעלית בדרך למעבדה, האסיסטנטית רצתה לדפדף לרגע בבלוק הניירות שבידה, וביקשה מהנבדק להחזיק לה את כוס הקפה. מחצית מהנבדקים החזיקו לרגע בקפה חם ומחציתם באייס קפה. אוחזי הקפה החם נתנו במבחן ציוני אנושיות גבוהים בכ־10% בממוצע לעומת אלה של הנוגעים בקור.
גם רכות של אוכל נקשרה ברוך מטאפורי. את זה ספציפית קשרה אַלינה שֶזְניאק, דמות מיתולוגית בתעשיית המזון ומי שהיתה המדענית הראשית של ג'נרל פודס, היום קראפט־היינץ, ומייסדת כתב העת "Journal of Texture Studies". ב־1970 היא שיערה שם שאוכל רך ונוזלי נקשר אצלנו, ברובד עמוק, בינקות ובקבלה שבה נעטפנו. זה לדעתה אחד הגורמים לעצם ההנאה האנושית מנימוחות.
חום, רכות, נוסטלגיה, קלוריות שמתעכלות בקלות — שורת מחקרים כבר קישרו ביניהם לבין הפחתת מתח בבעלי חיים ובבני אדם. במחקרים סטטיסטיים שגילו שעניים נוטים להשמנה יותר מעשירים, עלתה הסברה שזה כי הם מתוחים יותר — וזקוקים לנחמה.
יתכן שבמדורים העמוקים של המוח, הרגשות שלנו נקיים מהקשרים: תגמול הוא תגמול, ולנוירונים לא אכפת אם הוא ממחמאה, מטבע של 10 שקל על המדרכה, התאהבות או קוקאין. נחמה היא נחמה, ממילה טובה או ממזון.
בסקר שערכתי בקבוצת הפייסבוק שמלווה את המדור, "מה הטעם — בשלנים סקרנים", אוכל הנחמה הזוכה היה פיצה. היא חמה, משמינה ומכוסה גבינה ניתכת. דומינוס נחתו כאן ב־1990, כשאני, ורבים ממשיבי הסקר, היינו מקסימום בחטיבה. היא שינתה לנו את ימי ההולדת וערבי הסרטים ומשחקי הדיאנדי. ולפעמים ארוחות ערב משפחתיות. פיצה באמת מפארת הישגים, ומשככת רגשות אשם. האם ברגע הדכדוך הבא שלי כדאי לי להזמין פיצה ולאמוד את כושר הניחום? הזדמנויות בטוח יהיו.
פורסם במוסף כלכליסט ב-13 באוגוסט 2020. סטיילינג וצילום: Roshianu & Moloko. ידיים מתנחמות: חברה שלהם
"אוכל מנחם" (ביטוי מאוס גם בעיניי) – אם כל חטאת בדרך להשמנה…
האוכל הכי טוב מבחינתי זה אוכל ביתי מבושל, גם טעים וגם לא משאיר אותך בתחושה פיזית רעה לאחר מכן. פאסט פוד הוא "מנחם" רק בזמן שאוכלים אותו
אני עד היום מחפש את האוכל המנחם שלי, ולא מוצא אותו.
לצערי/לזכותי – אבי היה בשלן כשרוני מאוד, ולא היה "אוכל מתועש" או "סתם אוכל". גם לא היה מושג ששמו "נשנושים". אין נשנושים. יש 3 ארוחות [ עשר, צהריים, ערב – והיידה למיטה לישון ]. פירות נקנו במשורה ונתנו במשורה, אז נחמה.. באוכל? בעיקר רעב בין ארוחות, והנאה מטורפת מהארוחות עצמן. אמנם בשנות החמישים כידוע לך, כסף לא ממש היה, גם שפע במוצרי מזון לא היה, גם אחרי הצנע. אבל מי שידע לבשל ולאן ללכת לקנות תבלינים, או ידע איזה מניפולציות לבצע במוצרים בני הזמן, הצליח לנפק ארוחות מלאות בטעם. אז נכון, את השומן של הבשר בחיים הוא לא הוריד מהבשר, מה שהעניק אני מניח עומק ועושר למרק או לתבשיל. אבל, לא היה זה אוכל מנחם, מטרתו לא היתה נחמה, אלא למלא את הבטן באוכל טעים ומזין, כמה שאפשר.
כצופה לפעמים אני רואה כל מיני בנות ונשים בעיקר שאוכלות גלידה, כסימן לאוכל מנחם. גלידה לא ניחמה אותי. סקס הוא המנחם הגדול שלי, מאז שבתוליי הדמיוניים נעלמו להם.
תודה על המאמר המרתק.
החבר שלי, גילי מאשדוד, היה מכין ערב פיצות לכולנו. פיתות שנרכשו בעיר העתיקה, רסק עגבניות, אורגנו, פרוסות גבינה – לא מנחם, אבל טעים טעים ומשביע סטודנט צעיר ואביון.
עכשיו כשהתחלתי לקרוא את הרשומה עלה בדעתי שאוכל מנחם עבורי צריך להאכל בכף. משהו חמים ומתוק…אז זה כנראה לא פיצה)))
המחקר על השפעת החום עלינו, לצערי, לא שוכפל בהצלחה: https://psycnet.apa.org/fulltext/2014-20922-012.html
Thanks for sharing. I read many of your blog posts, cool, your blog is very good.