למה כשעצובים האוכל תפל?

יהושע הֶשֶל שוֹר היה אחד העיתונאים הכי קשוחים בסיקסטיז של המאה ה־19. הוא רב עם החסידים והליטאים, עם המתונים והקנאים, ועם כל חברי מערכת עיתונו, "החלוץ", שנטשו והותירו אותו לכתוב ולהפיק לבדו את השנתון שהיה מסמלי "תנועת ההשכלה", ועזר להוליד ממנה את הציונות.

בסיפור "עד הנה" ש"י עגנון כותב איך פעם, כששור ואשתו אכלו צהריים, הופיע בדלת דוור עם מברק מפריז, שם בנם יעקב עמד להתמנות למרצה בסורבון. שור פתח וקרא: בנו נפטר. ואז "קינח את פיו ואמר, בחור הגון היה, בחור הגון היה, חבל עליו שמת. ומיד חזר לסעודתו. מכאן ואילך עד לסוף ימיו לא שינה מסעודתו ולא שינה בגדיו. כאותו התבשיל שאכל ביום שבאה לו השמועה על מיתת בנו היה אוכל בכל יום, וכל הימים היה לובש את הבגד שלבש אותו היום".

הנושא הוא עדיין תה וביסקוויטים, אתם במקום הנכון. ציטטתי את הסיפור בגלל מה שמספר התבשיל, הצלחת הזאת ששור נתקע איתה ברגע שבו קפאו חייו. בפולחן אכילת־האבל של שור יש משהו ספרותי גדול מהחיים, אבל יש מאחוריו פיזיולוגיה מוכרת. כשרע לנו אנחנו אוכלים פחות, וחדגוני, ולרוב גם יותר מעובד.

המלנכוליה אוהבת קרקרים. משערים שזה קשור להפרשת הורמונים במוח: חומר בשם נוֹרְאַדְרֶנלין דרוש ליצירת תיאבון, והחומר סרוטונין דרוש לשובע. כשאנחנו בלחץ ולא מסוגלים להכניס כלום לפה, ואז החדשות הטובות מגיעות ובא לנו לחגוג עם מאכל שחיתות, השינוי בחשקי הגוף מגיע משם. וזה קורה גם בכיוון ההפוך. כשרע.

עגנון תיאר בארוחה של השל הבט יחודי בחווייה האנושית. בעצם זה הדבר היחיד שהוא היה עושה (תצלום: מכריכת "עד הנה")

דיכאון מדכא מתיקות

חקרו הרבה את הקשר בין מצב נפשי והרגלי אכילה. בקושי בדקו את הקשר של מצב הנפש להנאה מהאוכל עצמו, ולעצם חוויית הטעם. בקושי שאלו אם אבלים נמנעים מארוחות שחיתות לא כי זה לא יאה, אלא כי זה לא טעים. אבל כששאלו התשובות הדהימו.

ב־1987 פסיכיאטרים ומומחי אף אוזן גרון מאוניברסיטת פנסילבניה גילו שלאנשים הלוקים בדיכאון קשה סוכר מתוק פחות. הם נתנו לסובלים מדיכאון שלא נטלו תרופות לטעום ולדרג שמונה שלוּקים של תמיסת מי סוכר בריכוזים משתנים, מאפס עד מתיקות של שש כפיות בתה. הם דיווחו על כולן כמתוקות פחות, ופחות לטעמם, בהשוואה לדירוג שנתנו אנשים שלא סבלו מדיכאון. ובאופן מעניין, 15% מהם נהנו בעיקר מרמות המתיקות הגבוהות יותר, הגבוהות מדי. עורכי המחקר העירו שזה השיעור באוכלוסייה של הדכאוניים שנוטים לאכילת יתר.

מה שעשוי להישמע מפתיע הוא שזה קורה לכולם, כל הזמן. בשנה שעברה פרופ' צ'רלס ספנס, פסיכולוג מאוניברסיטת אוקספורד שמומחה להפרעות חושים והפך לאחד ממובילי חקר הטעם האנושי, הראה שמצב הרוח משנה לאנשים את הטעם בלשון באופן כל כך חד משמעי, שאפשר ממש לשלוט בו.

ספנס הושיב מתנדבים מול מסכים שהציגו תצלום של ילד מחייך, ביקש מהם לחבוש אוזניות שניגנו מלודיית אורגן נעימה, ואז הורה להם לטעום מיץ פירות — תערובת של מיצי אשכוליות, תפוזים ותפוחים שנמהלו למשקה בטעם מתוק־חמוץ־מריר לא החלטי. בדומה לניסוי הקודם, הנסיינים התבקשו לומר עד כמה המיץ חמוץ או מתק, ועד כמה הוא לטעמם. ואז הוא הושיב מתנדבים אחרים מול אותם מסכים שהציגו את אותו הילד, אבל הפעם בוכה ומיוסר, והאוזניות השמיעו גירסה מינורית, נמוכה וצורמת של אותה שורה מוזיקלית. והוא ביקש מהם לדרג את אותו המיץ.

מי שראו את הילד המחייך ושמעו מוזיקה נעימה, דירגו את המיץ כמתוק יותר ויותר לטעמם. מי שקיבלו את הבכי והצרימות טעמו יותר חמיצות, והמיץ היה פחות לטעמם. האווירה, ספנס הראה, משפיעה על הטעם בפה, ולא רק אצל מלנכולים אלא אצל כולנו.

הגסטרונומיה של הביאוס

לפי ההסבר שלו זו תופעה יומיומית, מוכרת ואפילו בנאלית. אנחנו מכירים גרסאות אחרות שלה, עם שמות כמו אפקט ההילה: הרושם שמשהו אחד עושה עלינו משפיע על איך שנתרשם מדברים אחרים לידו, גם אם הם לא באמת קשורים. צבעים רגועים ישרו רוגע. דברים שנאמרו בקול עמוק ייתפסו כעמוקים יותר. כאלה אנחנו. מה שנשמע מפתיע זה שההשפעה של האסוציאציות על התחושות כוללת את הטעם. מפתה לחשוב שטעם הוא שיקוף קר של מפרט הכימיקלים על הלשון, אבל גם הוא גמיש. גם הוא תחושה. כשהמצב דבש, גם הטעם מתוק יותר, וכשחמוץ בלב, חמוץ יותר בפה.

אז מה הטעם כשריק? כשריק מסביב ובפנים? לפי הכללים החושיים האלה, כשאין טעם אז אין טעם. הבדידות והשעמום שהמגיפה המיטה על חלקנו מדכאות את הלשון ומרדדות תפריטים. זה תמיד היה כך. וזה אומר שלא מעט מאיתנו מכירים מישהו שבגלל הריחוק החברתי לא נהנה עכשיו מהאוכל שלו. ומה שנחמד זה שאולי אנחנו יכולים להשפיע.

פורסם במוסף כלכליסט ב-27 במאי 2020. סטיילינג וצילום: Roshianu & Moloko.

200521-טעם-הבדידות

עזרו למישהו לבשל אחרת

1 thought on “למה כשעצובים האוכל תפל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *