Skip to content

מה הטעם של ון גוך?

"נכון שברוטב חמוץ-מתוק ברגע הראשון מרגישים את המתיקות ואז מיד מגיע החמוץ? כך הצורות משתנות כשאני טועם. אני הכי אוהב מתכונים צרפתיים, כי שם השינוי פשוט מרהיב, בשכבה על שכבה, מתחיל שטוח וחלק, ואז נעשה תלת ממדי בתנועה משגעת. אם זה לא צרפתי אני מבשל בלי מתכון, לפי התחושה, ורק עם תבלין אחד. כך אני נשאר עם צורה יפה אחת, בלי בלגן".

כשהדובר, מייקל ווטסון מצפון קרוליינה, היה קם בלילה למקרר, הוא היה בוחר מה לנשנש כמו שכולם בוחרים, לפי חשקי הלשון והגוף. אבל לזה הוא היה מוסיף עוד שיקול, שמוכר רק לאחד מבערך 100 אלף מנשנשי-לילה: מה שבא לו שילחץ לו על הפרצוף.

טעם עוף מרגיש על העור כמו קשתות אבן כבדות. לא מתאים באחת בלילה. טארט לימון יוצר תחושה של המון נקודות שלוחצות בעדינות על הפנים. כשהוא חמוץ במיוחד התחושה מתפשטת לכתפיים ולזרועות. נחמד, אבל לא זה. ושוקולד מריר-מנטה? זה יתאים בול. מגע השיש החלק והקר על פניו, עמודי שיש שהוא יכול ממש לחוש בקצות אצבעותיו, לספור. הוא אהב להתיישב עם השוקולד ולכרסם, בעודו מלטף את העמודים החלקים, שידע שהם לא באמת שם, אבל גם שהם באמת כן.

מייקל ווטסון הוא דמות חשובה בתולדות חקר החושים. בפברואר 1980 הוא חידש את העניין המדעי בתכונה אנושית מרתקת בשם סינסתזיה, כשבארוחה עם חברים נפלט לו ש"העוף יצא עגול מדי". המבוכה שלו מהיציאה עוררה את סקרנותו של אחד האורחים, שכנו, הנוירולוג עטור הפרסים ריצ'רד סיטוביץ', שדובב את ווטסון במטבח, ואז במעבדה, התעלם מהקולגות שהזהירו אותו מ"הניו אייג' הזה", והצית גל מחקרים שגילו עד כמה התופעה הזאת נפוצה, ומלמדת על חוויית החיים של כולם.

הכנה, סטיילינג וצילום: Roshianu & Moloko

האשליה הטבעית

דמיינו שגיליתם שרק אתם שומעים רעש של מזגנים. נגיד שמזגנים תמיד היו שקטים ופרסומות למזגן שקט לא היו כי זה לא אישיו. אבל מאז שאתם זוכרים את עצמכם, תמיד כשמישהו הדליק מזגן הקור לווה ברחש ההוא. לא הייתם יודעים שזאת אשליה אלמלא פעם שאלתם חברים בן כמה המזגן שלהם כי הוא קצת רועש והזמינו לכם אמבולנס. ועד היום לא הצלחתם להסביר איך זה נשמע. מין רעש כמו של רוח, אבל יציב כזה. נו, קול של מזגן.

כזאת היא סינסתזיה. אצל בעליה – הגן מצוי באחד מ-24 אנשים ומתבטא כך או אחרת באחד ממאה – חוש אחד במוח מפעיל חוש אחר. זה קורה תמיד עם גירוי מסויים. שומעים מוזיקה, ואזורי הראייה במוח מתחילים לפעום, כאילו קיבלו שדר מהעיניים. ורואים. אצל כמה סינסתזים זה פסיכדלי, אולי רואים את העולם משנה צבעים כמו דרך פילטר, בהרבה מקרים זה קטן יותר, לפעמים סתם אינטואיציה. גם היא נוצרת מפעילות נוירונים, שפשוט פועמים מחוץ להקשר.

והמופלא הוא שזה במהותו נורמלי, וקורה בכל המוחות. "רגעי מדלן", כשטעם מחזיר במפתיע זיכרון ישן, הם לא סינסתזיה. גם לא ASMR, כשלחשושים גורמים מין צמרמורת חושנית. וכאן במדור טחנתי את איך שצלילים וצבעים ומילים משפיעים על תפישת הטעם. כל אחד מבחין במציאות בדגשים ופרטים אחרים, באופן שלא מורגש כהבחנה אלא נתפש כמציאות עצמה. וההטיות כה קטנות עד שלרוב אין דרך לגלות אותן.

ודבר נורמלי אפילו יותר בסינסתזיה הוא ההיגיון והעקביות הפנימיים שבה. כל אשליה סינסתזית שונה, אבל רובן מתיישבות עם יתר המציאות, וברמה אסוציאטיבית כלשהי, עם ההיגיון. כל טועם מוזיקה חווה טעמים שונים. אבל אצל הרוב, הכיוון הכללי של טעמי צ'ייקובסקי מכאן ו-Cradle of Filth מכאן יהיה מה שנדמה לכם. אצל ממששי-טעם כמו מייקל ווטסון, חמוץ יתקשר בתחושות דקירות וכיווצים ומתוק ברכות ואווריריות. כמו שבהמון שפות קול גבוה, אדם מתוק, טעם חד וצבעים צעקניים אומרים אותו הדבר. אנחנו מבינים סינסתזית. יש איזו תשתית אסוציאציות שמשותפת לכולנו, והיא חלק מתפישת המציאות.

בעלי סינסתזיה שרואים אותיות וספרות בצבעים (סינסתזיה שקרויה גְּרַפֵמַה) יאמרו מיד כמה פעמים הספרה 2 מופיעה בתמונה. הצבע האחר יקפוץ לעין

מה סינסתזיה נותנת במטבח

וזה מתחבר לשניים מנושאי המדור: בישול ואכילה.

כשמייקל ווטסון בישל, וטעם ותיקן עם שני חושים, האם זה שיפר את התוצאה? האם האפשרות לדייק את המלח והלימון גם לפי ה"מגע", אפשרו לו להעמיק בניואנסים, או להגיע להברקות יצירתיות?

כנראה לא. כי אם כן, איפה כל השפים הסינסתזיים?

סינסתזיה מעשירה את המציאות, אבל במידע מבפנים. היא מתקשרת עם זיכרון טוב ויצירתיות. אבל לא חושפת פרט צפון על העולם בחוץ. כשלא שולטים בסיר, גם הצורות או הצלילים יהיו חמקמקים, והסינסתז יתקשה לקלוע ל"הרמוניה המוזיקלית המדויקת" או מה שזה לא יהיה. וגם כשכן – המוזיקה תבוא מתוכו. לא בטוח שאחרים יתחברו. הציצו לדוגמה במתכון המצורף, של האמן בעל הסינתזיה המשולשת שון דיי שרואה טעמים בצבע. הוא מת על המנה הזאת, ובאמצעותה חווה עונג חושי יחידאי. וזה בלתי אכיל.

אבל זה, והסינסתזיה, מעלים מחשבה קסומה ומתסכלת על הדומה והשונה בעולמות הטעם של כולנו. כנראה שבגלל ההבדלים הקטנים, לכל אחד מאתנו יש ביס מושלם באמת, המושלם לו או לה. אבל החיפוש אחריו, וההנאה ממנו כשיימצא, יהיו בבדידות מזהירה.

פורסם בגרסה מלוטשת יותר במוסף כלכליסט ב-28 ביולי 2022

עוד

4 thoughts on “מה הטעם של ון גוך?”

  1. בספרות ובלימודי תנ"ך לומדים רבות על סינסתזיה, היא מוגדרת כסוג של מטאפורה. בעברית: עירוב חושים. [ויראו העם את הקולות], אנשים שרואים צלילים בצבעים שונים. עכשיו הרחבת עוד יותר את ההשכלה שלי.
    תודה

      1. הנה כמה שמצאתי במאמר מרתק על השירה העברית: "אלינורה משחקת", משה דור
        "אלינורה משחקת מחבואים
        הנה היא שמש
        הנה היא אלינורה
        ותמיד היא כלוב הזהב
        שהמשורר
        מתרוצץ בו בעיניים
        אדומות
        ומקשיב לידי הפסל החזקות
        לשות מבחוץ את מסכת הגבס".
        או שים לב לזה: [יאיר הורוביץ]
        מַ זִ ים רֵ יחֹות, רְ כּובִ ים
        עַ ל סְ יָחֵ י מֶ ׁשִ י ׂשֹוחִ ים בָ רּוחֹות
        המאמר עצמו נקרא – אם תלך למסע אל.אס.די: על מקומה הנשכח
        של הפסיכדליה בשירה העברית, נדב נוימן – https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995-files/99995020/99995020-90/99995020-9004-26-36.pdf

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.