Skip to content

מה פשיזם עושה ללשון?

תשפ"ב היא שנת שמיטה — שנה של מנוחה לאדמה והקדשת תנובתה לנזקקים. הטיימינג מעולה, וחבל שהמצווה עצמה התרוקנה מתוכן. כיום הממשלה דואגת לכשרות ולפיצוי החקלאים המשתתפים, וזהו. רוב הירקות עצמם יושמדו ולא יגיעו לעמותות.

אבל לא חייבים מצווה. מה אם בחורף הקרוב כל משפחה בישראל תקצץ כשביעית מהוצאות המזון, ואת החמין של שבת נכין רק מעודפי השבוע — מכ־19 מיליארד השקלים של אוכל שאנחנו זורקים לפח, מדי שנה? האפונים האחרונות בשקית, הכנפיים האחרונות בפריזר, חלקים בירקות ובבשר שנלמד משפים איך לחלץ מהם טעם נהדר — את כולם נהפוך לתבשיל קדירה, והחיסכון ייתרם. טעים, כלכלי, וגם מרגש.

היה נוהג אמיתי כזה, בגרמניה הנאצית. מדי יום ראשון, בין אוקטובר למרץ, משפחות הרייך ישבו לארוחה פטריוטית של אַינְטוֹפְּף־זוּנְטַאג, "נזיד יום ראשון" צנוע שהוכן מעודפים ושיירים וסימל את שותפות הגורל הגרמנית ואחדות האומה, כמו גם את ריבוי גווניה. לכל חבל ארץ היו האינטופְּפים שלו: בבוואריה נזידי ירקות, בסקסוניה תבשילים "גולאשיים" כבדים, בהאמבורג מרקים קרמיים. ספרי בישול ועיתונים התמלאו בחורף במתכוני קדירה ובטיפים לצמצום הבזבוז, וציורים רומנטיים שנתלו במוזיאונים הציגו כפריים סביב הקדירה המשפחתית, אף שהמסורת הומצאה ב־1933. עד אז הגרמנים אכלו בימי ראשון צלי מפואר.

אם אתם קוראים מדורי כלכלה אתם כנראה יודעים איך פוליטיקה משפיעה על שוק המזון. פחות ברור איך אפשר, באמצעות האוכל, להשפיע עלינו – איך משנים דעות והתנהגות בעזרת טעם — לא קיצוב או הקשרים וסיפורים, אלא דרך הביס.

תעמולת תבשילי-סיר-אחד בגרמניה בשנות ה-30 (Hulton Archive, Sueddeutsche Zeitung)

תפריט חזק לעם חזק

לעריצים זה חשוב. בפשיזם הכל פוליטי והכל דחוף. פשיזם הוא לא רק שם לדעה הפוליטית של הצד השני, אלא גישה לחיים, שאפשר לתמצת לרעיון אחד: ביטול זכויות הפרט למען זכויות העם. משם נגזר הכל, לרבות הציווי לא לחיות לשווא, ולפעול בקשיחות להגשמת ייעודנו המפואר, כבר עכשיו.

לאוכל היה בזה תפקיד חשוב. עם חזק עשוי מאנשים חזקים, שצריכים מזון מחזק. הביטוי השחוק "אתה מה שאתה אוכל" הוא — מוכנים? — סיסמה שהנאצים אימצו. הוא נולד במאה ה־19, והאנתרופולוג לודוויג פוֹירְבַּך השתמש בו כדי להסביר את כישלון מהפכת העצמאות הגרמנית ב־1848. בסוף מאמר רצוף הסברים פסאודו־מדעיים על תזונה ועיכול הוא כתב: "המזון הופך לדם, שהופך ללב ולמוח, ולמחשבות ורגשות. הוא יסוד החינוך. עם יתחזק ממזון טוב, לא מנאומים צדקניים". ואז הוא המליץ לעבור מתפוחי אדמה ש"מרקיבים את הדם" לקטניות.

ועל המחשבה הזאת, שאוכל הוא אמצעי לחזק את הגוף והנפש או להחליש אותם, בנו הרבה. הנאצים דחו את כל הגסטרונומיה המערבית "המנוונת", שלדעתם אחראית לתבוסות הצבאיות של צרפת, "עם שכולו כסף וקיבה" כדברי גבלס. באיטליה, פיליפו מארינטי, מחבר מצע המפלגה הפשיסטית, קרא להחרים את הפסטה ש"משרה רוח תבוסתנית על הגוף". מוסוליני עצמו דגל ב"ריבונות על העיכול", החרמת מזון מיובא, ומעבר לתזונה איטלקית אמיתית — מקומית, עונתית ואוטרקית. רק מה שגדל באיטליה.

איור: דורית שוחט

תבלינים נגד רודנים

זה המטבח הפשיסטי. ראשית, הוא פשוט: אוכל במקום גסטרונומיה, צמחים במקום תבשילים. שנית, הוא מקומי־עונתי: ה"מחקרים" הנאציים "גילו" שלאדם הכי בריא לחיות בנחלת אבותיו, כי גופו מתאים לאקלים ולתבואה שגדלים שם. מלפפון שגדל ביוון מתאים פחות לגופם של בני אדמת גרמניה. זה חלק מהתורה הסדורה שעומדת מאחורי שאגות ה"דם ואדמה!" של הרבה ניאו־נאצים בני זמננו, גם אם נדמה שבעיניהם זו סתם קריאת קרב מאיימת.

וכך, המטבחים הלאומיים של גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית וספרד של פרנקו בשני העשורים הראשונים לכינונה דמו זה לזה: מטבח אוטרקי צנוע של פירות וירקות, קטניות, מעט בשר ומעט טיפול ובישול. בלי מתאבנים וקינוחים (לפחות באידיאולוגיה) ותמיד משביע ובריא.

כמובן, התכתיב התזונתי הזה נוח במיוחד למדינות בדלניות שמצויות במלחמה תמידית: הסגפנות מפנה כסף שאפשר לתרום למאמץ המלחמתי. וכשהמלחמה התארכה והמזון אזל, הכתבות בעיתונים שהבטיחו "עוף בכל סיר" התחלפו בכתבות שקראו לקיצוב מזון לפי גזעים, ובסוף, במאמרים על חיזוק הנפש באמצעות צום.

אבל בתזונה הפשיסטית הפשוטה יש עוד סוד. משהו בה מחלחל עמוק, ומשנה את מי שחי לפיה. לא בגלל סיבה תזונתית, ולא בגלל תחושת השליחות שמרחפת באוויר הפשיזם. בגלל השעמום. כשנחשפים ליותר מאכלים וטעמים, מפתחים אנינות. מכירים, ולומדים ליהנות מהלא־מוכר. ככל שנחשפים פחות, הטעם האישי מתקהה. הזר מרתיע יותר וטעים פחות. ילדים שגדלים אל תפריט מצומצם וסגור, אנטי־גסטרונומי, יהיו מבוצרים יותר מפני תרבויות העולם, ומפני אנשיו. הטעם הלא־מושך של "שאר העולם" יתחרז אצלם עם יתר הגינויים, ויפחית מחדוות הגילוי. זה בעצם הדבר האמיתי היחיד שיש לפשיזם להציע, וזה טעמו — טעם המחיקה.

פורסם במוסף כלכליסט ב-24 בספטמבר 2020. סטיילינג וצילום: Roshianu and Moloko

AbirNazis

עוד

מהו אשכנזיות עושה ללשון?
מה עצב עושה ללשון?
למה המטבחים הטעימים בעולם יושבים באותו קו רוחב גאוגרפי (בערך)?

3 thoughts on “מה פשיזם עושה ללשון?”

  1. שני תיקונים קטנים
    יום ראשון אחד בחודש ולא כל יום ראשון
    Eintopf אינו מושג שהומצא על ידי הנאצים, אלא היה בשימוש כמה עשרות שנים לפניהם.

  2. היי יוהנס, תודה על התיקון הראשון.
    לגבי המילה Eintopf – היא כמובן היתה בשימוש לא עשרות שנים אלא בטח מאות, אבל המונח Eintopfsonntag שעליו אני כותב נולד באוקטובר 1933.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *